חתם סופר על התורה, צו י׳

1 כתיב מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים ובשעת מעשה בפ' בא כתיב מבכור פרעה עד בכור השבי, ובילקוט בשם פסיקתא אמר ר"י בן פזי מסרת אגדה בידינו כשירדה שרה למצרים נידונית לרחים ותמה בזית רענן דהא שרה נלקחה לבית המלך ויצאה בכבוד גדול וראיתי בפסיקתא דויהי בחצי הלילה שם הגירסא כשירדה סרח בת אשר למצרים נידונית לרחים ולפע"ד זה אינו נכון דמ"ש סרח בת אשר מכל בנות ישראל שעבדו בהם עבודת פרך אבל משירדה שרה למצרים יש ליישב דהאי רחיים לשון נקיי' היא שנתפסת לזנות כמו ויהי טוחן בבית האסורים דשמשון סוטה דף ע"א וכמו לא יחבול רחים ורכב עפ"י פי' תרגום ירושלמי לא יאסרון חתנים וכלתין, ואפשר גם בכור השפחה בבית הרחיים לשון נקיי' בכור השפחה הניתן בבית זונות והי' זה מדה כנגד מדה על שנתפסה שרה לרחיים נענשו במדה זו שגם בכור שפחת רחיים ממש מת ולשון נופל על לשון וזה פשוט ולא נעלם מזית רענן לפע"ד אלא דהוה קשה ליה מאי צריך למסורת אגדה והלא מקרא מלא שנלקחה שרה לזנות לפרעה ולזה נלע"ד ליישב בהקדים שלא כתבה תורה בלשון נקי' אלא לצדקניות כמו שרה שלא נהנית ואינה אלא הכרחית וכמו שאמרו חז"ל גבי יעל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ותוס' במס' כתובות דף נ"א ע"ב הקשו למ"ד תחלתו באונס וסופו ברצון אסורה לבעלה איך הותרה שרה ואסתר ותירץ תוס' התם מוחזקת בצדקת טפי וא"כ היינו דאמר מסורת בידינו דשרה נידונית לרחים כי קמי שמיא גליא שלא היתה אצלה אלא בהכרח באונס כרחים בעלמא וע"כ כנה בלשון אחר הרחים כנ"ל ע"כ: